בסול נ' רכבת ישראל בע"מ

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

1.בפני תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה ביקש התובע – עו"ד במקצועו – לחייב את הנתבעת – חברת "רכבת ישראל בע"מ" – לפצותו בסך של 31,000 ₪, בגין תקלות ברכבת ואיחור בלוח הזמנים.

2.התובע, עו"ד סאהר בסול, היה בזמנים הרלוונטיים לקוח של הנתבעת.

הנתבעת הינה חברה ממשלתית המצויה בבעלות מלאה של מדינת ישראל.

3.כפי העולה מכתב התביעה וביום 18/7/10, רכש התובע כרטיס נסיעה הלוך חזור, מחיפה לתל אביב, כשפניו מועדות לפגישה במשרד עו"ד בתל אביב במסגרת עבודתו.

כפי הנטען ובמהלך הנסיעה, נתגלתה תקלה ברכבת, והנוסעים – ובהם התובע – הורדו ממנה בתחנת חדרה, וחיכו למעלה מרבע שעה לרכבת חלופית. עוד נטען כי לאחר שעלו הנוסעים על הרכבת החלופית, נתגלתה תקלה גם בה, והנוסעים "נכלאו" בה, ללא מיזוג וללא יכולת לצאת ממנה, למשך למעלה מ-50 דקות. רק אז נפתרה התקלה והרכבת המשיכה בדרכה, עד שהגיעה לתחנת השלום בתל אביב, באיחור של למעלה משעה וחצי.

4.עוד נטען כי כתוצאת האיחור נגרמו לתובע עוגמת נפש, טלטלה, סבל ובזבוז זמן, וכי פניו הולבנו נוכח העובדה כי איחר לפגישת העבודה, עד כדי פגיעה במוניטין שלו כעו"ד דייקן וקפדן. בנוסף, כך נטען, ובשל העיכוב נאלץ התובע לבטל פגישות וסידורים אחרים שהיו קבועים לו לאותו היום. נוכח המתואר ביקש איפוא התובע לפצותו בסך גלובלי של 31,000 ₪.

5.בפתח כתב ההגנה מטעמה הבהירה הנתבעת כי הינה חברה ממשלתית המתוקצבת על ידי המדינה, ואשר כפופה לחוק רשות הנמלים והרכבות; פקודת מסילות הברזל; התקנות אשר הוצאו מכוחן; כמו גם להוראות משרד התחבורה. עוד הובהר כי בשנים האחרונות נמצאת הרכבת בתנופת פיתוח, כך שלעיתים ובשל מגבלות התשתית הקיימות, נאלצת הרכבת לסטות מלוח הזמנים הרשמי, מטעמים תפעוליים או בטיחותיים.

6.לגופו של עניין אישרה הנתבעת קיומן של תקלות בנסיעת הרכבת מחיפה לתל אביב ביום 18/7/10. יחד עם זאת ביקשה להדגיש כי הסיבה לעיכוב הארוך שארע ברכבת החלופית נעוצה בכך שבמהלך ביצוע אתחול מערכות הרכבת, ניסו מי מנוסעי הרכבת להפעיל את דלתות החירום; כי תקלת המיזוג (ברכבת החלופית) לא ארכה יותר ממספר דקות; וכי מכל מקום הוצעה – לאחר פרק זמן מסוים – רכבת חלופית שנייה, שהתובע בחר שלא לעלות עליה, ואשר זכרה לא בא בכתב התביעה. עוד נטען כי הרכבת עשתה ככל שביכולתה כדי לתקן את התקלה במהירות האפשרית ובכל האמצעים שעמדו לרשותה.

7.כך או כך הובהר כי נוהל הפיצוי לנוסעים בגין איחורי רכבת (נוהל מספר 36-05-04 שהותקן בהתאם לתקנה 8 לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), תש"ס-2000, להלן: "הנוהל" ו"תקנות מסילות הברזל" בהתאמה), קובע במפורש את גובה הפיצוי שיינתן בגין איחורי הרכבת, וכי קביעת פיצוי אחיד מטרתה לנתק את הקשר שבין נזקו של נוסע ספציפי ובין מידת הפיצוי, כך שלא ייווצר מצב שבו הרכבת תאלץ לפצות כל נוסע ונוסע על פי נזקו הסובייקטיבי ובאופן שיפגע בקופה הציבורית, וכפועל יוצא אף בציבור העובדים. על האמור הוסיפה הנתבעת וטענה כי לא רק שהנזק הנטען הינו נזק עקיף שאינו עומד בגובה הפיצוי שנקבע כאמור על פי דין, אלא שממילא לא גובה במסמכים, ולא ברורה דרך חישובו.

8.מכל מקום נטען כי תוקפן או סבירותן של ההוראות בעניין זה – בהיותן שאלות מתחום המשפט המנהלי – אינן מצויות בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות.

9.בסיום נטען כי התובע כלל לא ניסה לממש את זכאותו לפיצוי – המפורסמת באתר האינטרנט של הרכבת – אף לא פנה לרכבת או למי מנציגיה בעניין זה. תחת זאת הזדרז להגיש את התביעה שבנדון.

10.בכתב התשובה מטעמו, הפנה התובע לפסק דין שניתן במסגרת תביעה קטנה שעניינה דומה (ת"ק 678-05-07 פרי נ' רכבת ישראל בע"מ). על האמור הוסיף מזכות הקניין כזכות חוקתית; מהזכות הבסיסית של אדם הנפגע ממעשה עוולה לפיצויים; מזכות הגישה לערכאות ומחובתו של השלטון להימנע מלהפריע להגשמת זכות זו ולמימושה.

לפיכך ביקש התובע לטעון כי הוראות מנהל הרכבת לעניין זכות הפיצוי אינה עומדת בפסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי תקנה 8 לתקנות מסילות הברזל אינה עומדת במבחן התכלית הראויה, ומשום כך עליה להתבטל.

בתוך כך טען גם כי הרכבת מטעה את ציבור הצרכנים בהתאם לחוק הגנת הצרכן; כי מנכ"ל הנתבעת אינו מוסמך לקבוע את שיעור הפיצוי; וכי ממילא נגועה חקיקת המשנה הרלוונטית בחוסר סבירות, כאשר גורם הנזק עצמו הוא שאמון על קביעת שיעור הפיצוי. בסיום ביקש להדגיש כי קיימת לו עילת תביעה הן מכוח חוק החוזים והן מכוח פקודת הנזיקין.

בהתאם שב וביקש לקבל את התביעה.

ראיות הצדדים

11.בדיון שנערך בנוכחות הצדדים, חזרו התובע ונציגת הנתבעת על תמצית האמור בכתבי הטענות, ושבו והפנו לנספחים שצורפו אליהם.

12.מטעם הנתבעת העיד מורדי בן שמחון, אשר שימש כפקח ברכבת החלופית.